אני בוורדפרס. בואו לבקר

אבנים חצץ חול - אימהות מתוך מודעות

אני אימא טובה? מה לעשות בסתיו האימהי

עכשיו אני מרגישה כמו תחנת דלק. עייפה עייפה. מכוניות עברו בי כל היום ומתחושת ההצלחה שהרגשתי בבוקר, מלאה בדלק על יום חדש שבא, אני מרגישה מרוקנת. מתי מגיעה אספקה חדשה של אנרגיות? כשאשן. מתי אשן? אולי אחרי הכלים, הכביסה והשטיפה שעוד צריכים לבוא.

המיטה שלי קוראת לי. אתן שומעות אותה? בואי לישון! את עייפה כל כך!

אני חושבת על כל היום שעברתי, ומנסה למצוא בו טיפת ביטחון עצמי. עברתי את כל היום בכזאת חולשה, חורקת שיניים. גם בזה אני לא בסדר, בחולשה שלי, בריקנות שלי. הרי הייעוד של תחנת דלק, של אימא, זה להיות מלאה, ואם אני לא מלאה - כנראה שאני לא בסדר. מכירה את התחושה? את הרי צריכה להיות זו שתמיד נותנת, ואם את חלשה ונותנת פחות -  כנראה שאת לא אימא טובה.

אני תוהה אם אני מחדשת כאן משהו למישהו, והאמת היא שלא כל כך אכפת לי. אם אני כשלעצמי, שיודעת ב100% תודעה שמותר להיות חלשה, תמיד נפרקת לתוך חלקיי כשאני חלשה; אם אני כשרואה את הדברים כתובים מתחזקת; אם אני זקוקה לתזכורת, ובדרך כלל טועה וחושבת שתזכורת חיצונית תעזור (והיא לא. בעלי אומר לי ומספר לי ומפרט לי ומתאר לי כמה הייתי טובה ועדיין הקול הסמוי הזה, חנוט בחליפת מנהל בנק פנימי, אומר לי - את מפוטרת); בטוח יש עוד מישהי ביקום הגדול הזה, שתשמח לקרוא. הי, זאת את?

יש תקופות של שלכת

ראיתי פעם את הסרט BABIES. סרט אנתרופולוגי מבריק שבו הצלם מצלם בצורה דוקומנטרית ארבעה תינוקות במשפחותיהם. תינוק אמריקאי, תינוק יפני, תינוק מונגולי ותינוק אפריקאי ממשפחה אנאלפביתית. 

יש לא מעט דברים שלא אהבתי בסרט, כמו הפולשנות המוגזמת ואובדן אינטימיות. וגם המסר חד מדי בעיניי, והוא: כדי שהמשפחה תהיה משפחה חמה ורגועה, היא צריכה להיות פרימיטיבית. אם אתה מערבי, עם מחשב בבית או פוד פרוססור במטבח, הלחץ וחוסר הסיפוק ימנע ממך להיות אימא חמה ואוהבת. זה בקווים כלליים. המסר היה חד מדי עבורי, כי אני מאמינה בקידמה ובהשכלה.

ובכל זאת, עלינו כאימהות למצוא את האיזון. כי לפעמים התרבות המערבית מביאה עימה מדדים חיצוניים של הצלחה. האם הצלחתי לעשות א, ב, ג. וכשאנחנו מודדים אימהות בצורה כזאת, היא תמיד תהיה התלמיד הגרוע בכיתה שמביא הביתה בלתי מספיק. מה לדוגמא אם שיחקנו אבא ואימא באמצע היום על המיטה: אימא, ילד ותינוק, ובזמן הזה הכלים לא נשטפו והכביסה לא קופלה? מה הציון על זה?
אני, כאימא, תמיד צריכה למצוא את האיזון בין העמידה במשימות הבית, שדורשת מרחב נפשי מסויים, ובין האימהות החמה שדורשת מרחב רגוע יותר. כדי להיות עם הילדים עלי להיות בהווה ולא לחשוב על מחר, או על ערימת כלים במטבח, או על האם אני אימא טובה או לא. הם פה, והם חושבים רק על הנחת שכאן ועכשיו. גם אני צריכה לחשוב רק על זה.
איך אפשר לעשות את זה? לשכב חצי שעה בספה על הסלון. לשיר שיר אצבעות קטן בלילה לפני השינה. לרקוד איתם על השטיח. לצאת לשחק בשלוליות ולא נורא שנרטבים. להאט.
בעיקר בתקופות של סתיו. כי חוסר הביטחון העצמי יכולים להוות רמז, שהגזמתי קצת לצד המתקתק. עכשיו צריך לאזן לצד השני.  וגם כדי שהילדים יבינו ששלכת היא עונה וחלק ממחזור החיים. ויגדלו להיות אנשים רגישים יותר, לאחרים ולעצמם.

נחום תקום

פעם קראתי ב'קפה', שהונגריה זה שם הקוד לשכנה-המושלמת. זאת שאת מסתכלת עליה וחושבת: לעולם לא אהיה כמוה.

נזכרתי בסבתא שלי, שתמיד עמדה ליד הכיריים, ושתמונת זכרון ארוחת הבוקר הקבועה שלה על שולחן הפורמייקה התכולה, אותו שולחן שמכוסה פה אצלי במפה, תמיד מעוררת בי חשק לנסות ולשחזר אותה, אבל החשש שאכשל ולא אצליח להפיק את אותה השלמות מרפה את ידיי. צלחת עם חביתת עין מדויקת, פרוסה מרוחה בגבינה וסלט חתוך גס. כוס פלסטיק עם שוקו קר ומעדן ליד הצלחת.

עם הפשטות באה החמימות. אבל אני לא מצליחה להכין בכל יום את אותה החביתה הפשוטה. אפילו בארוחת צהרים אני מסתבכת. יום אחד רוצה להכין מרק, אז מה שאמצע הקיץ. מרק. ויום אחר נתקעת מול הסירים ובסוף מאלתרת את אותם תפוחי אדמה פשוטים מדי שהילד שלי הכי אוהב.

כאלה עוגות מכינה ההונגריה והמטבח נשאר מבריק

יש לי חלום להיות הונגריה אמיתית, יש לי כמה דוגמאות חיות שמצליחות להיות מושלמות במידה מספקת, כדי להוות השראה. גיסתי שהכיור אצלה לא נשאר מלא יותר מחצי שעה אחרי הארוחה. גיסה אחרת שמבשלת לשלושים איש בקלות. וגם-- חברה שאין לה נקיפות על הררי הכביסה ובנחת משחקת עם הילדים.

לאט לאט אני מכילה את היותי אדם מתפתח. לאט לאט אני אהיה יותר ויותר טובה, יותר ויותר מוצלחת. זה לא קל לי לאהוב את התכונה הזאת בעצמי, לכלוא את הקנאה. ובכל זאת, יש בחוסר השלמות הזו שלי נכס, זה כישרון. אני תמיד מתאמצת, לא יכולה למצוא מתכון בטוח ולנוח על זרי הדפנה. תוך שבוע שבועיים זה לא יתאים ואצטרך להמשיך ולהשתכלל.

קיימים גם פרקי הזמן שבין לבין, כשהמתכון הבטוח קודח תבשילים, אבל מתכון חדש עדיין אינו. זה זמן קשה, שעת דמדומים. זה זמן של תפילה, של תקווה, של יאוש. אני חייבת להתגבר כדי להיות שוב האימא האוהבת, הרגועה והמתקתקת שאני לפעמים אחרות. ולפעמים ההתגברות דורשת הרבה כוחות, ואני נאלצת להשתמש בתפוחי אדמה הפשוטים, כדי שיהיה מה לאכול בארוחת הצהרים, לשים לי טיימר של חמש דקות כדי לסדר את הסלון, לישון הרבה ולשנן לעצמי: זה יעבור, אני טיפוס מתפתח.

נדבר כאן, בבלוג, על שני הצדדים של המטוטלת שלי, כי אני מאמינה שאני לא היחידה שנעה בה. שיש עוד אימהות שלפעמים מצליחות ולפעמים פחות. אשתדל לחלוק מתובנותיי, לשתף בכלים שמצאתי. ברוכה הבאה, אימא.