פעם קראתי ב'קפה', שהונגריה זה שם הקוד לשכנה-המושלמת. זאת שאת מסתכלת עליה וחושבת: לעולם לא אהיה כמוה.
נזכרתי בסבתא שלי, שתמיד עמדה ליד הכיריים, ושתמונת זכרון ארוחת הבוקר הקבועה שלה על שולחן הפורמייקה התכולה, אותו שולחן שמכוסה פה אצלי במפה, תמיד מעוררת בי חשק לנסות ולשחזר אותה, אבל החשש שאכשל ולא אצליח להפיק את אותה השלמות מרפה את ידיי. צלחת עם חביתת עין מדויקת, פרוסה מרוחה בגבינה וסלט חתוך גס. כוס פלסטיק עם שוקו קר ומעדן ליד הצלחת.
עם הפשטות באה החמימות. אבל אני לא מצליחה להכין בכל יום את אותה החביתה הפשוטה. אפילו בארוחת צהרים אני מסתבכת. יום אחד רוצה להכין מרק, אז מה שאמצע הקיץ. מרק. ויום אחר נתקעת מול הסירים ובסוף מאלתרת את אותם תפוחי אדמה פשוטים מדי שהילד שלי הכי אוהב.
 |
| כאלה עוגות מכינה ההונגריה והמטבח נשאר מבריק |
יש לי חלום להיות הונגריה אמיתית, יש לי כמה דוגמאות חיות שמצליחות להיות מושלמות במידה מספקת, כדי להוות השראה. גיסתי שהכיור אצלה לא נשאר מלא יותר מחצי שעה אחרי הארוחה. גיסה אחרת שמבשלת לשלושים איש בקלות. וגם-- חברה שאין לה נקיפות על הררי הכביסה ובנחת משחקת עם הילדים.
לאט לאט אני מכילה את היותי אדם מתפתח. לאט לאט אני אהיה יותר ויותר טובה, יותר ויותר מוצלחת. זה לא קל לי לאהוב את התכונה הזאת בעצמי, לכלוא את הקנאה. ובכל זאת, יש בחוסר השלמות הזו שלי נכס, זה כישרון. אני תמיד מתאמצת, לא יכולה למצוא מתכון בטוח ולנוח על זרי הדפנה. תוך שבוע שבועיים זה לא יתאים ואצטרך להמשיך ולהשתכלל.
קיימים גם פרקי הזמן שבין לבין, כשהמתכון הבטוח קודח תבשילים, אבל מתכון חדש עדיין אינו. זה זמן קשה, שעת דמדומים. זה זמן של תפילה, של תקווה, של יאוש. אני חייבת להתגבר כדי להיות שוב האימא האוהבת, הרגועה והמתקתקת שאני לפעמים אחרות. ולפעמים ההתגברות דורשת הרבה כוחות, ואני נאלצת להשתמש בתפוחי אדמה הפשוטים, כדי שיהיה מה לאכול בארוחת הצהרים, לשים לי טיימר של חמש דקות כדי לסדר את הסלון, לישון הרבה ולשנן לעצמי: זה יעבור, אני טיפוס מתפתח.
נדבר כאן, בבלוג, על שני הצדדים של המטוטלת שלי, כי אני מאמינה שאני לא היחידה שנעה בה. שיש עוד אימהות שלפעמים מצליחות ולפעמים פחות. אשתדל לחלוק מתובנותיי, לשתף בכלים שמצאתי. ברוכה הבאה, אימא.
